אהבת חיי, מה יש לך?
הרי אהבתי אותך, יותר מכל דבר יקר לי.
עבר המון זמן בנינו, סוף סוף אני נרדמת בשעה שפויה.
אני מחייכת בתמונות, כבר מרצון.
אני נשבעת שאין רגע ביום, שאתה לא חלק ממני.
לא משנה, מי נמצא איתי.
תמיד אני נזכרת בכל מקום איתך.
אבל אתה לא יכול לעשות לי את זה.
אתה רגיל שאני בוכה, משתגעת, לא יכולה לנשום בלעדיך.
וזה נכון…
אבל למדתי לבלוע, למדתי לחיות בלי לחכות לך עוד.
לא אשקר, זה הדבר הכי קשה שנגזר עליי בחיי.
אבל למה את מוסיף לי?
יש לך מושג, מה כבר עליי, כשהחלטת שהעתיד שלנו לא ייגמר יחד?
הפסקתי לאכול, האור בעיניי כבה, המושג חיוך – לא היה חלק ממני.
אמא שלי לא ישנה בלילולת, ואם אבא שלי היה מספיק להכיר אותך
הוא היה גאה בי.
אתה בול כמוהו, גבר-גבר כזה.
יש לך מושג, כמה ניסיתי לשמור בבטן?
אני אישה…
על כל דמעה שלי, יש את השם שלך.
אתה חושב שהחברות שלי טפשות? רק תן להן פתח להתערב.
הייתי שבורה, מרוסקת. חצי שנה, שאני לא מסתכלת במראה
כי אני שונאת את היופי שלי בלעדיך.
אני מבינה שגם לך קשה.
אבל אהבת חיי…
כל הודעה שלך אחרי תקופה שלי, כזו שעברתי לבד,
הופכת אותך מהיזכרון הכי טוב שקרה לי,
לסיוט היומ-יומי שלי. לעולם לא אצליח לאהוב אדם כמוך,
אז מספיק! חזרתי לעצמי.
בבקשה… תשמור על כל מה שיש לך אצלי, גם מרחוק.
אתה חלק ממני לתמיד,
והדבר הכי טוב זה שתיתן לי למות פעם אחרת בחיים
ולהתעורר בחזרה.
במקום למות, כל יום מחדש.
צילום : טל שטל
